חלוקת רווחים בשותפות

שאלה: בהסכם התנאים שבין שני בני הזוג נקבע שההורים יקנו לבני הזוג דירת שלושה חדרים בירושלים בשווי 200,000$ וצד הכלה ישלם 80% מעלות הדירה ואילו צד החתן ישלם 20% מעלותה, וכן היה.

לאחר מספר שנים החליטו בני הזוג להתגרש, ולחלוק את הנכסים. בעת הגירושין הדירה הכפילה את שוויה וכעת מחירה הוא 400,000$. כיצד יחלקו את הרכוש?

תשובה: נחלקו הפוסקים אם כשאחד ההורים מימן את רוב הדירה הכסף ניתן בשווה לשני בני הזוג ולכן בשעת הגירושין חולקים בשווה, או שכל צד נתן את הכסף לבני הזוג רק בתנאי שיחיו בשלום, אבל כשהזוג מחליטים להתגרש יש אומדנא דמוכח שכל צד נתן את הכסף עבור ילדו בלבד, ולכן כל צד מקבל בחזרה את כספו (והובא באריכות במאמר "רישום בטאבו")

במאמר זה נדון כיצד חולקים את עליית ערך הדירה בן שני בני הזוג:

בגמ' בכתובות צג איתא: "אמר שמואל: שנים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע. אמר רבה: מסתברא מילתיה דשמואל - בשור לחרישה ועומד לחרישה, אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה - זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו; ורב המנונא אמר: אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה - השכר לאמצע."

ונחלקו הראשונים בטעם הדבר שאע"פ שכל אחד מהשותפים השקיע סכום אחר מ"מ חולקים ברווחים בשווה:

לדעת הרי"ף [נב. מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פ"ד משותפים ה"ג] הטעם שחולקים בשווה הוא שהשותפות היא בדבר שאינו ראוי להתחלק ולכן כל אחד מהשותפים לא יכל לבדו להרוויח בלי שותפו, והווי זה וזה גורם ולכן חולקים בשווה [אמנם ודאי שאם יתנו מתחילה כיצד יחלקו הכל לפי תנאם]. ולפי דבריהם אם טבחו את השור קודם חלוקה שוב אינם צריכים זה לזה וחולקים ברווחים לפי אחוזי ההשקעה.

אולם הרא"ש [שם סי' י] הביא את דברי הירו' שנקט שלפעמים אחד מהשותפים יותר חריף במסחר מהשני וכיון שזה שנתן מעות יותר לא התנה שיקבל חלק בריוח יותר מהשני סבר וקביל שיחלוקו הריווח בשווה מפני שיודע ששותפו יותר חריף במסחר זה ממנו, ולפי דעתם אף בסחורה שיכולה להתחלק חולקים בשווה. השו"ע פסק בסימן קעו סעיף ה כדעת הרמב"ם והרי"ף וז"ל: השותפין שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתים וזה שלשה מאות, ונתעסקו כולם בממון, סתם, ופיחתו או הותירו, השכר או הפחת ביניהם בשוה לפי מנינם, לא לפי המעות. ואפילו לקחו שור לטביחה, שאילו לא טבחוהו היה נוטל כל אחד מבשרו לפי מעותיו, אם מכרוהו חי ופחתו או הותירו, השכר או הפחת לאמצע."

והנה הט"ז [שם] הקשה מדוע הרמ"א לא הזכיר כלל את דעת הרא"ש והר"י שאף כשקנו לטביחה וטבחו את השור הרווחים בשווה, ובש"ך [ס"ק י] נראה גם שנטה לדעת התוס' והרא"ש.

הנתיבות הקשה [ס"ק ח] מספר קושיות על השו"ע והראשונים בהסבר הסוגיה וייסד שהראשונים לא לחלקו כלל וכל אחד עסק באופן אחר, ודבריהם משלימים אלו את אלו:

באופן שהסכם השותפות הצריך עיסוק בסחורה אזי ודאי אם לא היתנו שיחלקו את הרווחים לפי ההשקעה השכר לאמצע, כסברה המובאת בירו' שכאשר מתעסקים בשותפות ללא הסכם מפורש השכר לאמצע.

אולם באופן שהשותפות אינה מצריכה עיסוק אזי ודאי הסברה שחולקים ברווחים לפי אחוזי ההשקעה אא"כ השותפות היא בדבר שאינו יכול להתחלק כגון מרגלית וכד', שאז כל אחד לא יכל להרוויח ללא חברו ורק בכה"ג חולקים בשווה.

והנה בדירה שקנו בני הזוג עבור מגוריהם לא שייך כלל עיסוק בשותפות, ולכן לא קיימת סברת הרא"ש שיחלקו בשווה ברווחים מחמת התעסקותם.

אך מאידך חידש הנתיבות ע"פ דברי הגה"מ שאע"פ שדירה אינה עומדת לחלוקה הרי מכיוון שע"י הדחק ניתן לחלקה ליחידת דיור וכד' אין השותפות בדבר שא"א לחלקו כמרגלית וכד' אלא דומה לשותפות בדבר שניתן לחלקו ולכן חולקים ברווחים לפי אחוזים.

אמנם נראה שדבריו הם דווקא באופן שהחלוקה נעשית בצורה סבירה וערך הדירה לא יורד פלאים מחמת החלוקה וגם לבעל החלק הקטן נשאר שטח הראוי למגורים, אולם באופן שחלוקת הדירה תגרום להריסתה דומה הדבר למרגלית [שג"כ ניתן לחלקה ולקלקלה].

העולה: בכה"ג לא נחשבת השותפות לראויה לחלוקה, ועליית הערך מתחלקת בשווה בין בני הזוג.